לתת להם כח!

אז איך באמת נוכל לתת כח לילדים שלנו?
דאברושי הנדל, מאמנת לדיבור מודע, מפתחת שיטת 'לגדל בלי להקטין', מרצה ומעבירה סדנאות בכל רחבי הארץ חקרה את הנושא לעומקו והגיעה לתובנות מרתקות.
בעיני, השאלה איך לתת להם כח נוגעת בלב ליבו של העניין.
אני מרגישה שזה בדיוק מה שצריך לעמוד מול עינינו כהורים. המשימה העיקרית שלנו היא לתת להם כח, ולהשתדל כמה שפחות לקחת אותו מהם.
מכירה את הביטוי "ככה אני?" כולנו אומרות ככה. "עזבי, ככה אני, אין לי סיכוי להשתנות". מסתבר שגם הילדים שלנו מרגישים ככה.
במקרה שלנו, ככ"ה זו בדיוק התשובה.
למה? כי ככ"ה זו נוסחת הקסם: כח + כלים = הצלחה!
תחשבי על זה, אם אני רוצה ליצור שינוי, אצלי או אצל הילדים- המנגנונים עובדים בדיוק אותו דבר- אני צריכה שני דברים. אני זקוקה לכח ואני מוכרחה כלים.
תחשבי על ילד שלא מסתדר עם התארגנות בבוקר. לומר לו כמה זה גרוע, כמה העתיד שלו בסכנה, כמה זה קריטי, ו"מה יהיה איתך, מה?", זה בדיוק ההפך. זה לקחת את הכח, ולא לתת כלים.
השיטה היחידה שתעבוד- היא לתת כח, באמצעות אמון, ולתת כלים באמצעות אימון.
לומר- "זה לא נורא, זה קורה גם לאנשים מבוגרים, זה ייקח זמן, זה בסדר. אתה בסדר". (= כח). הנה, כך וכך היא הדרך בה תוכל להתארגן יותר בקלות. (=כלים)
נקודה למחשבה: יש בלי סוף כלים להתארגנות נכונה, השוק מוצף... למה לא להשתמש בהם עם הילדים?

דוגמא נוספת?
בואי נדבר על נדנוד בלתי פוסק של ילד. נכון שזה יכול להוציא מהדעת?
הדוגמא הבאה יכולה לשמש לך כמודל כמעט לכל תחום בו את רוצה ליצור שינוי אצל הילד.

הדרך המקובלת היא לבקש, להתחנן, לצעוק לאיים- "תפסיקי לנדנד!", "די כבר, אתה מוציא אותי מדעתי!"
במקרה כזה- אני בטוח צודקת, תקשיבי, הכח שלי גם הוא לא בלתי מוגבל. אבל אם נבחן את זה מול נוסחת ככ"ה = כח +  כלים = הצלחה, נגלה שוב- הכעס, הצעקות, ההעלבות בשלב הבא- לוקחים את הכח, ועצם הבקשה 'תפסיקי לנדנד' לא מכילה בתוכה שום 'איך'. אני קוראת לזה הוראות בלי כלים...
רוצה לנסות דרך אחרת? זה דורש מעט כח, כח נפשי אני מתכוונת, כמובן. כי צריך הרבה כח כדי לא להשתמש בכח. אבל ההצלחה המובטחת עצמה מעניקה לנו אותו.
המשימה: לאמן את הילדה שלנו (מגיל 5 זה עובד בוודאות!) לנדנד פחות.
השלב הראשון: תיאום מושגים.
כדאי לך, אמא, לשאול אותה את השאלה הבאה, בטון רגוע וענייני, לא מקנטר: "את יודעת מה זה בכלל לנדנד?"
את תופתעי לגלות- בחלק גדול מהמקרים- שלא! היא לא יודעת!
כמה זה מתסכל וכמה זה לוקח כח כשכועסים עלייך על משהו שאת בכלל לא מבינה עד הסוף.
[נקודה למחשבה: יש ילדים שלא יודעים מה זו חוצפה, מה זה חוסר טקט, מה זו סבלנות... בואי נלמד אותם.]
זה הזמן להבהיר ולהמחיש בדוגמאות מהי ההתנהגות שאנחנו רוצים לשנות. למשל: חזרה על אותה בקשה בטון מתבכיין בלי הפסקה.
שלב שני: כח.
אנחנו רוצים לשנות התנהגות, אבל לא שוכחים את הכלל- הילדה שלנו צריכה כח וכל הקטנה, במילים או במנגינה, לוקחת אותו.
איך נותנים כח? באמצעות כבוד, הבנה ונתינת מקום.
שימי לב: במקום להפוך טעות לפשע, אנחנו הופכות פשע לטעות.
אנחנו נתייחס לסוגיה כאל משהו שהוא לא סוף העולם, יכול לגמרי לקרות, קורה אצל כל הילדים בגילך ואפילו הרבה יותר גדולים. זו הבנה. וזה אפילו אמת, נכון?
אני מציעה לך לומר לילדונת את המשפט הבא: "רוב הילדים בגילך אפילו לא יבינו את מה שאני הולכת להסביר לך עכשיו, אבל את, את חכמה יותר מהרגיל". הנה לך משפט של כבוד שמפנה לך מקום של קשב אצל הילדה שלך.
אנחנו נעשה את זה בלי לקחת כח. בלי לכעוס, בהבנה שמדובר בתהליך, בידיעה ברורה שדרוש זמן כדי ללמוד.
ונגיד את זה במפורש. נגיד: "זה ייקח זמן, זה בסדר. בואי ניקח לנו חודש".
שלב שלישי: כלים
המשימה שלך היא לא 'לא לנדנד', זה בלתי אפשרי. (הורדת רף= כח), המשימה שלך היא להפסיק לנדנד, אחרי תזכורת. אנחנו נסכם ביחד על תזכורת. למשל 'אופס'. כשאת מתחילה לנדנד אני אגיד 'אופס'. בואי נראה כמה תזכורות תצטרכי. בהתחלה- אפילו 4 תזכורות זה בסדר, בהמשך- את תראי בעצמך שתצטרכי פחות תזכורות.
אנחנו משתמשים כאן בפרדוקס האפשור, פרדוקס בתקשורת בין אישית שאומר: "כשמותר לטעות, טועים פחות".
האימון הזה שתיארתי כאן הוא כלי. הדרך שבה אני מתווכת את האימון לילדה- היא כח. התוצאה היא, תופתעי לגלות כמה מהר, הצלחה.
ומה אם הילדה ממשיכה לנדנד?
ברור שאם היא תפסיק באורח פלא (וזה קורה!) לנדנד מכאן ועד עולם כולנו נשמח, אבל הכח של נוסחת הקסם כח + כלים = הצלחה נמצא דווקא בפעמים בהם היא לא מצליחה.
דווקא אז המבחן שלנו. להגיד- "עוד פעם את מנדנדת? לא עוזר איתך שום דבר! מה הסברתי לך, תגידי?" ועוד פנינים כאלו- לוקח את הכח!
אני לא רוצה שיגידו לי אותם בעיצומו של אימון דיאטה או כושר, ואני לא הולכת לומר אותן לילדה שלי באמצע אימון ניהול רגשות (אם תחשבי על זה כך, תגלי שזה מה שאת מנסה לעשות בדרך כלל).
מה כן? "לא נורא. מראש אמרנו שזה לוקח זמן. זה בסדר. את בסדר. את תראי, זה יצליח".

מה עוד נותן כח? אמון. אמון הוא אנרגיה. אפילו אם אני לא משתמשת במילים כדי לבטא אותו, למרות שמומלץ, יש באמון בטוב הקיים הילד, אמון ביכולת שלו להצליח, אמון בזה שהוא יגיע רחוק- כח בלתי מוגבל.
ציפיה ואמון נראות מילים נרדפות. אבל האמת היא שציפיה היא מילה רודפת. כשאני מצפה אני בלחץ, אני מלחיצה, וגם אם אני לא אומרת מילה- אני לוקחת בוואקום את הכח שכל כך דרוש לילדיי.
האשמה לוקחת כח, הפחדה גם היא עושה את אותה פעולה, שלא לדבר על בושה.
הרפיה נותנת כח, מנוחת הנפש מעניקה אותו, קבלה והכלה- כנ"ל.

השאלה הגדולה שנשארת היא, למען ה', מאיפה אני, אמא, לוקחת כח לכל זה?
שאלה טובה!
גם כאן, ככ"ה זו בדיוק התשובה.
גם אני, אמא, צריכה, לפני כלים (כל שיטות והדרכות ההורים למיניהם), כח.
כלומר, יש לי אחריות לחפש ולמצוא מקורות כח.
רוב מקורות הכח הם אישיים. כל אחת צריכה להכיר את מפת האישיות שלה. לדעת מה נותן לה כח ומה לוקח לה אותו. ויש כמובן, גם מקורות כח כלליים.
אחד החזקים שבהם, הוא הידיעה המוחלטת שאני אמא טובה, בכל מקרה ולמרות כל טעות- ושזו לא קלישאה, בורא עולם בחר בי לאם, והוא לא טעה!
כן, באמת! זו האמת. ומכאן אני יכולה להתחיל לצמוח.
בלי ההבנה שהכל בשליטה, אבל לא שלנו... לא נוכל להתקדם אפילו צעד.
ההבנה הזו, והכבוד לעצמנו- גם ובעיקר כאשר אנחנו טועים- הם אלו שיתנו לנו את הכח להבין ולכבד את הילדים שלנו כשהם טועים.
בינינו, זה היעד אליו אנחנו חותרים, לא?

צריך הרבה כח כדי לא להשתמש בכח!